א. כתב פוסט שפרט על נימי נשמתי. הוא סיפר שבגילו 67, ממשיך לעבוד ומעוניין להמשיך ולעבוד.
רק שבשבועות האחרונים ההנהלה התחלפה והורידו לו את כמות המשמרות למשמרת אחת בשבוע.
נשמע מדבריו שהוא ממש חסר אונים והתגובות שקיבל בפוסט שכתב היו רק כל סוגי האימוג'י העצובים שקיימים.
לא יכולתי להישאר אדישה לנוכח הפוסט ותחושת חוסר האונים של א. ופניתי אליו.
נסעתי במיוחד לפגוש את הבוסית החדשה שלו. בחורה צעירה. ביקשתי לדבר אתה ב-4 עיניים.
הצגתי את עצמי ובהתחלה היא הייתה ממש מסויגת. פניתי אל הרגש שלה והסברתי שא. מעוניין להמשיך לעבוד וזקוק לעבודה ועצם הורדת המשמרות פוגעת בו. הסברתי לה על הקושי בגיל מבוגר (גיל 50 ואילך בשוק העבודה - אתה מוצא שאתה פחות רלוונטי) למצוא עבודה בעיקר כשיש לך צורך בפרנסה כי הקצבאות שניתנות למבוגרים לא מספיקות למחייתם.
סיפרת לה מניסיוני כמנהלת שיש פלוסים בהעסקת אנשים מבוגרים:
1. הם נאמנים למקום העבודה (שלא כמו הצעירים היום הם פה ומחר הם שם).. 2. הם אינם ממהרים ולרוב לא צריכים לצאת מוקדם כי הילד חולה. 3. יש להם סבלנות (מצוין לעבודה מול קהל). 4. יש להם היכולת ללמד את הדור הצעיר מניסיונם (אצלי זה עבד נהדר). 5. המגוון (Diversity - באנגלית נשמע יותר טוב) במקום העבודה של צעירים ומבוגרים שכל אחד מביא אתו צבע אחר, זהו רווח נקי למקום העבודה. ולצערי, הרבה מקומות עבודה לא מבינים זאת ולא מנצלים זאת נכון.
אמרתי לה שלכל אדם יש את החוזקות ואת החולשות שלו.
הצעתי שישבו יחד, ידברו על הצרכים של מקום העבודה ועל החוזקות של א. כעובד וינסו למצוא את העמק השווה. סיכמתי את דברי אליה: זה היחס שהיית מצפה שאביך יקבל מהמעסיק שלו. לא?
אני מאמינה באנשים ובשיח בהיר לגישור על פערים קיימים והגעה לעמק השווה.
אם גם אתם הגעתם לגיל הפנסיה ומעוניינים להמשיך לעבוד, או שמקום העבודה מערים עליכם קשיים - פנו אלינו. נשמח לעזור לכם. שומרי הסב. 050-5546269 או השאירו לנו הודעה כאן באתר.