לטמון את הראש בחול

משך כל ההרצאה היא צחקקה וקשקשה עם חברתה שישבה לצידה. שנת קורונה, כל הנוכחים עם מסיכות על הפנים.

אני מביטה עליה ומעירה לה להפסיק. והיא בשלה. בקו הדק שמחבר ביני לבין הריכוז החלו נתקים. באיזשהו שלב נשברתי ואמרתי לה:" את ממש מפריעה לי ולחבריך, אם את לא מוצאת עניין בדברים שלי את מוזמנת לצאת."

היא מיד השתתקה. התנצלה במבט מבוייש.

כשההרצאה הגיעה לסיומה, היא חיכתה שאתפנה מהנוכחים שהקיפו אותי ושאלו שאלות ומשכה בידי הצידה ואמרה: "אני מתנצלת שהפרעתי, אבל הסכמתי עם כל מילה שאמרת. אמנם אי אפשר לראות כי לשמחתי אנחנו מחוייבים במסיכות" ואז הסירה את המסיכה מפניה והראתה לי את מצב השיניים שנותרו בפיה.

היא החלה להתייפח וסיפרה: "בעלי נפטר לפני שנתיים, הוא הותיר אותי עם חובות איומים. בכלל לא ידעתי שהוא לקח הלוואות. אני נותרתי עם החובות ועם הנושים. לא היה לי מושג מה לעשות ואל מי לפנות. הגעתי למצב שאין לי כסף למוצרים בסיסיים - ללחם, לחלב. כל כך התביישתי במצבי. בסופו של דבר לא נותרה לי ברירה והחלטתי לשתף את בני. הבן שלי ביחד עם חבר נוסף נרתמו עבורי ופנו לכל הנושים וטיפלו בחובות שנצברו. ועכשיו שנתיים אחרי נותרה לי עוד כחצי שנה לתשלום כל החוב ואז אוכל סוף סוף להתחיל לטפל בשיניים שלי".

הבטתי לה בלבן שבעיניים ואמרתי לה: "לבקש עזרה זו לא בושה. לשתף בקושי זו גם לא בושה. גם אני הייתי במצב דומה כשהתגרשתי. בעלי (לימים הגרוש) לקח הלוואות ללא ידיעתי וגיליתי זאת רק לאחר שהתגרשנו. ולא הייתי מוכנה לכך, מה שהרע את המצב עוד יותר עבורי ועבור שלושת ילדי". "מהקושי", אמרתי לה, "צמחתי. הבנתי שאני רוצה להיות בשליטה כלכלית מלאה, שלא אטמון את ראשי בחול עוד. לעולם".

היא הביטה בי וראיתי הבזק של הבנה בעיניה ומיד מיהרה להסתיר שוב את פיה מאחורי המסיכה.

ידע נותן לנו אפשרות שליטה ומאפשר לנו לדרוש את מה שמגיע לנו. היכולת לדעת ולהבין טמונה בכם וברצון שלכם. אל תאפשרו לבן הזוג לצבור את כל הידע אצלו, היו שותפים ומעורבים וקבלו החלטות יחד. גם אם בפועל הוא זה המבצע. אם חלילה בן זוג נופל למשכב וכל הנטל רובץ על כתפכם, רצוי שתשלטו במטריה ולא תרגישו חוסר אונים מוחלט.