איפה הכי כדאי להזדקן?

א-לה גוש גיליון ספטמבר 689

את התשובה לכך אולי תצליחו לקבל מסדרת הכתבות העוסקות בסוגים השונים של דיור לגיל השלישי. הכתבה הקודמת עסקה בדיור מוגן וזוהי כתבת המשך אך זו תתמקד בפן הרגשי ובתחושות הדיירים המתגוררים בדיור המוגן.

פנה אלי מכר וסיפר חצי מבודח שהוא עובד גם למען ההורים שלו על מנת שיוכל להכניס אותם בקרוב לדיור מוגן באזור מגוריו. הוא סיפר שגר בסמיכות לדיור מוגן בדרום הארץ, ויצא לו לדבר עם כמה מדיירי המקום והם תארו באוזניו כמה נהדר היה המעבר, כמו לגור בבית מלון ולקבל את כל השירותים. עוד שיתף, שהגיל הממוצע של הדיירים באותו מרכז הוא 62-65. הגיל והמצב הבריאותי קריטיים במעבר לדיור מוגן. ככל שהמעבר יתרחש מוקדם יותר, במידה והבריאות היא טובה, ההסתגלות לסביבה החדשה והיכולת ליצור קשרים חברתיים תהיה קלה יותר.

בספרה "מבוא לגן עדן" של ד"ר אביבה קפלן ששימשה כחוקרת אנתרופולוגית וכמנהלת דיור מוגן במרכז הארץ, היא מתארת את המקום אותו ניהלה וחקרה והתנהלותו ביום יום. תיאוריה את האינטראקציה בין הדיירים לבינם ולצוות נותנת זווית רחבה יותר של המתרחש בין כתלי הדיור המוגן.

המעבר לדיור מוגן כרוך בנטישת הסביבה המוכר

ת תוך ויתור מרצון על מרחב אישי, אינטימיות ותחושת שייכות.

ד"ר קפלן מתארת בספרה את הדיור המוגן שנראה מבחוץ כמלון מפואר המשדר הידור ורווחה כלכלית. הוא מורכב מאזור מגורים לעצמאיים מפרוזדור של תשושים שצמוד למבואה ומקומה תחתונה בה מצוי האגף הסיעודי.

בתוך המקום המפואר הזה חיים ביחד דיירים שלא היו מורגלים לדור בהדר ובפאר עם שכנים זרים, יחד עם צוות עובדים שמגיע מבחוץ. העובדים הם אלו שאחראים על מתן השירותים לדייר. הדייר הוא המשלם את משכורתם ומנגד, הם מהווים עבורו אוזן קשבת ומבטאים את העולם "שבחוץ". יש מקרים בהם הדיירים לא מקבלים ממי מצוות העובדים את מה שציפו לו ובכעס מתריסים, אנחנו הם אלו המשלמים את משכורתך. קיים צורך של הדייר להיות בשליטה – בעל המאה הוא בעל הדעה. צורך זה אינו יכול להתממש בדיור המוגן.

לעיתים קיימים פערים בגיל הדיירים שמשתרעים על פני יותר משלושה עשורים – וכך נוצרים פערים בצפיות מהמקום ומאורח החיים המתנהל בו.

אופן ההזדקנות תלוי בעיקרו בערכים התרבותיים ובמשמעויות שהאדם מייחס להם. ככל שהאדם גמיש יותר ונוח לו לקבל את השינויים שמתרחשים בסביבתו הקרובה, כך יוכל להתאים עצמו באופן מיטבי למצב החדש. היכולת למצוא משמעות בחיים גלומה ביכולת לקבל את הבלתי

נמנע ולהופכו לאתגר.

כל אחד חווה באופן שונה את תהליך ההזדקנות. יש כאלה שירגישו דכאון וסלידה ממראם ואחרים שהתמודדו עם חוויות טרגיות במהלך חייהם שחישלו את כוח עמידתם ויכולתם להתמודד עם אובדנים בזקנה. יש שחוו את המוות מעבר לפינה ומצאו כוחות נפש להתמודדות והוכרת תודה על חייהם בהווה, יש שהתרפקו על העבר, יש שקראו עליו תיגר כדי לשנותו ויש כאלו שלא הצליחו להכניס לחייהם משמעות חלופית והם היו מרי נפש ומלאי טענות כלפי הסובבים אותם. על אף שביקשו לעצמם אוזן קשבת, הם השיגו את ההפך הגמור והסביבה העדיפה להתרחק מהם.

החיים במסגרת ארגונית, משפיעים על הרגשת ה

תסכול בזיקנה ומעצימים אותה . הם מחדדים את הבדידות ואת הניתוק מהמשפחה ומעצימים את התחושה שהאדם מרגיש מיותר.

הדיירים בדיור המוגן, לא הצליחו ליצור לעצמם עולמות בעלי משמעות חלופית בשל העובדה שאין ביכולתם להחליף את מעגלי חייהם השונים שכן, כל פעילויותיהם מתקיימות עם אותם שותפי תפקיד. לעומת אדם שחי בביתו בקהילה ויכול להחליף את שותפי תפקידו במעגלי חייו השונים כל אימת שבא לו . למשל: בהגעה למועדון יום בבוקר, מפגש עם שכנים בצהריים, הליכה לגינה הציבורית ושהייה בה עם ילדי השכונה. שותפי התפקיד משתנים בסביבה משתנה.

בהמצאות בסביבה קבועה שאינה משתנה, בה אתה פוגש את אותם האנשים בשולחן בארוחת הבוקר, ליד המעלית, בחוג היומי או בבריכה, מציאו

ת כזו מחייבת שמירה על יחסים קורקטיים, מרוחקים ורשמיים. בתוך מסגרת ארגונית שכזו, אין כמעט מקום להגדרה עצמית ולאוטונומיה אישית, ישנם יחסי תלות של הדיירים בצוות העובדים.

בנוסף, בסביבה שכולה מזדקנת המוות מחכה מעבר לפינה. המוות הוא אמנם תהליך טבעי אבל הוא נוכח ומצריך מהדיירים התמודדות יומיומית כשירדנה השכנה ממול הולכת לעולמה, משה, השכן הצמוד, יורד למחלקה הסיעודית ויהודית החברה מקומה מתחת לא מצליחה להתאושש מאז מות בעלה. המוות לא מדובר, אבל הוא לגמרי מצוי ומוחשי. עד כדי כך, שהדיירים בקומות העליונות אינם מוכנים לרדת לאגף הסעודי לבקר מכרים שמצויים שם או לפנות לטיפול רפואי על ידי הצוות הרפואי שמצוי שם.

הממצאים העולים מהספר, מצביעים על קיומו של פרדוקס בחיים במקומות האלה, שבהם קיימים בערבוביה פעילויות תרבותיות מגוונות, יכולת כלכלית, דימוי של חיים מלאי פעילות וקשרים חברתיים, לצד מצוקות קיומיות ותחושות של בדידות מעיקה, חרדה ואי-ודאות.

מתוך הספר מבוא לגן עדן : חיים באתר עכשווי של זיקנה / אביבה קפלן